אימון אישי להתמודדות עם משבר גיל 30 / 40/ 50

זה בטח נשמע לרובכם מוזר שבחרתי להתיחס למשברים כל כך שונים בכל כך הרבה רמות  – יחד.

הסיבה היא שיש גם בסיס משותף לכולם, והוא המילה "משבר" והיחס אליה.

משבר מסמל, עבור רבים, מקום נוראי וחשוך מקום של קושי וחולשה, מקום של עצב ותחושות כבדות ודברים דומים נוספים.

אבל משבר, הוא הרבה מעבר לזה-

משבר הוא מתנה.

משבר הוא הזדמנות.

 משבר למעשה שובר את כל החוקים של כל מה שחשבנו עד עתה שעובד לנו או לא עובד לנו, מתאים או לא מתאים לנו.

הכל פתאם נכנס מתחת לזכוכית המגדלת לבחינה מחדש.

אנחנו דינמיים ומשתנים, כמו החיים, כמו הטבע. מה שהתאים לנו לפני עשור, לא בטוח שמתאים לנו עוד היום.

אולי כבר לא מתאים בכלל, אולי מתאים בחלקו, אולי מתאים באופן קצת שונה.

שווה בדיקה.

אז מה קורה שם, בחילופי העשורים 30, 40 ו-50?

בינינו זה לא רק שם, אבל אלה "המפורסמים" ביותר.

סביב ימי ההולדת של "החלפות הקידומת", אנשים רבים עושים עם עצמם דו"ח מצב של:

  • מה הגשמתי עד כה בחיי, מהתכניות שהיו לי והצבתי לעצמי (מבחינה אישית, מקצועית ועוד).
  • מה קיים בחיי ולא נכון לי כפי שהיה בעבר.

שלא יהיה לכם ספק לרגע, כל! מה שבחיינו קיים שם ולא במקרה, לכל דבר תפקיד, לכל דבר מקום בתהליך הצמיחה וההתפתחות שלנו.

כולל הדברים שלמדנו מהם מה אנחנו לא! רוצים.

  • מה חסר לי וארצה להשלים לצורך הדברים שעוד לא הגשמתי, או אולי בכלל מטרות חדשות בחיים שלא חשבתי עליהן עד כה.

מן דיוק עצמי, שהוא סופר סופר חשוב, כדי להתקדם קדימה – בצורה נכונה לנו.

כהרגלנו בקודש-

לא מה נכון לאחרים, או מה אחרים חושבים שנכון לי, אלא מה אני חושב ומרגיש שנכון  לי.

למה קוראים לזה "משבר"?

שאלה מצוינת, אני תמיד מחליפה למי שמדבר איתי על "משבר גיל ה…" את המילה משבר, במילים כמו – צומת בחירה / עצירה לצורך בחינה וחישוב מחדש / עצירה לדיוק חיי כפי שהייתי רוצה יהיו, זה הכוון.

כי מבחינתי זו פשוט הזדמנות לעצור, לבחון ולבחור מחדש.

הידעתם שפירוש המילה "משבר" בתנ"ך  – הוא כס היולדת, כסא הלידה?

(תודה לאבא שלי היקר, שאישר זאת בקונקורדנציה)

משבר הוא הזדמנות להוולד מחדש.

ואנחנו מקבלים כמה הזדמנויות כאלה בחיים.

השאלה הגדולה היא –

האם אנחנו בוחרים להיות מאלה שכשהם מגיעים למשבר, הם נשברים

ועל הדרך, מסירים מעצמם אחריות לשיפור המצב.

שימו לב, שבחירה כזאת תציב אותנו מול 2 אפשרויות (שתיהן לא משהו):

האחת, לחיות את הפתרון שאחרים חושבים שהוא נפלא, רק שלא בטוח שהוא יהיה נפלא גם בעינינו.

השניה, להשאר ללא פתרון ולאפשר לבעיה לתפוח.

או מאלה שכשמגיע משבר, הם בוחרים לראות אותו כאתגר

ובהתאם, יבחנו את המצב, יבינו מה קורה כרגע, וחשוב לא פחות – לאן הם רוצים להגיע.

ואז – הם יפעלו וגם יצליחו.

בואו נסתכל על המשבר – כאתגר.

אתגר הוא מרתק לא פחות, אבל אופטימי.

נכון, חלק מהבחירות שעשינו או נעשה יהיו מתוקות וחלק אולי קצת מלוחות או מרירות, אבל כולן מהוות חלק מהתמונה השלמה של חיינו בהווה, של הדרך שהביאה אותנו עד הלום,

ושל הדרך שנבחר לצעוד בה מעתה.

בואו ננצל את העצירה, כדי לבדוק:

מה יש בחיינו?

במה אנחנו עוסקים ביומיום (מהעבודה ועד משימות היומיום)?

איפה אנחנו גרים? האם נעים לנו שם?

מי האנשים סביבנו?

האם אנחנו משקיעים אנרגיה (זמן, כסף ובכלל) בעצמנו, באהבות שלנו?

בזוגיות שלנו?

ועוד.

איך אנחנו חיים?

איך אנחנו מרגישים שאנחנו מתנהלים מול הגורמים השונים בחיינו? מתוך שקט ואיזון, או אולי עצבים וכעסים? האם אנחנו פורחים בעבודה וחסרי סבלנות בבית, או הפוך?

האם החברים סביבנו עוטפים אותנו אהבה וגורמים לנו להרגיש הכי מיוחדים בעולם, או לא?

ועוד.

הנושאים שהמתאמנים מביאים איתם במשברי חילופי העשורים, קשורים בדרך כלל ל:

  • זוגיות
  • תעסוקה
  • מגורים
  • יחסיי עם הסביבה (מול המשפחה, חברים, עמיתים לעבודה)
  • היחסים שלי עם עצמי
  • ועוד…

גם כאן לא הפרדתי את "משברי" העשורים השונים, כי אפילו השאלות שהם מביאים איתם אל האימונים שלי, הן די דומות.

בכל נקודה בחיים, לא משנה מתי,

נרגיש שחלק מתחומי חיינו בסך הכל בסדר, זורמים איפשהו על הספקטרום בין "לא רע" ל"מעולה!!!",

בעוד חלקים אחרים יהיו רועשים ופחות נוחים (ובהם נטפל).

תקופות משבר מעצימות, לעתים, בעיות קיימות,

מה שעל הדרך עוזר לנו לזהות היכן יש בעיות ואת עוצמתן עבורנו = רמת הדחיפות לטיפול ראשוני בהן,

ולעתים יוצרות בעיות חדשות, שמראות לנו, בין היתר, שהתפתחתנו והתרחבנו גם מבלי ששמנו לב,

וכעת יש לנו הזדמנות לצמיחה בתחומים נוספים.

חשבתם פעם על איך כאב יכול לעזור?

תחשבו שהילד שלכם יבוא ויגיד לכם שכואב לו.

תרוצו לארון התרופות, תחזרו עם משחה ותשאלו – איפה כואב לך?

אם הילד לא ידע לענות היכן כואב לו, איך תדעו איפה למרוח את המשחה כדי לרפא ולעזור לו?

אצל הקטנה שלי (בת 3) התשובה לשאלה "איפה כואב לך" היא – "בדלת" או ב"רצפה" וכן הלאה, כך שעד שאבין איפה קיבלה מכה, יתכן והמכה תהפוך לבלוטה.

אותו דבר אצלנו.

אני לא שמחה כשכואב לנו, אבל החיים לימדו אותי להודות גם על תקופות כאלה בחיינו, שכן בזכותן אנחנו יודעים היכן לטפל, כדי לשוב אל דרך המלך שלנו.

דבר אחרון חביב –

כדי שנאהב את חיינו – אנחנו צריכים להיות אלה שבונים ובוחרים אותם.

זה בסדר להתיעץ עם אנשים קרובים אלינו, אבל הסינון וההחלטה מה להשאיר / לשנות / להכניס אל חיינו – חייבת להיות שלנו.

בסופו של יום, האדם היחיד שיחיה איתנו את חיינו לא משנה מה, מתי ואיפה – הוא אנחנו.

רגע לפני היציאה לדרך –

אנשים יקרים,

אהבו את יצירת חייכם עד כה,

וזיכרו – כי בניתם אותם בעזרת הכלים שהיו ברשותכם עד כה.

אבל – אהבו את עצמכם מספיק, כדי לחפש כלים חדשים להמשיך ולשפר ולדייק את חייכם.

בשביל זה אני פה 😊

מוזמנים באהבה.